הייתי בת 12 כשהחבאתי את תיק האימונים שלי מאחורי עץ אלון ענק, שעמד לו ברחוב שמואל הנביא בכניסה לבית הספר שלי. עד היום אני חייבת לו חסד נעורים, כי הוא נתן מסתור מעולה לחליפת הטאקוונדו שלי, למגנים שלי ולחלומות על תחרויות בעולם.

אני ספורטאית מאז שאני זוכרת את עצמי. אחד מזכרונות הילדות שלי הוא ישיבה מול האישה המתולתלת שטיפלה ״בילדים מקולקלים״ עם בעיות קשב וריכוז, כמוני, ולא משנה כמה חפיסות קלפים היא הוציאה מהמגירה שלה, עדיין הייתי מלאת אנרגיה, שלא תאמה את המערכת.

אז הוספנו לקלפים רטלין, ויום אחד האישה החכמה הזו הציעה להורי לרשום אותי לחוג אומנות לחימה.
ביום הזה החיים שלי השתנו.

כילדה שגדלה בבית ספר חרדי, להיות ספורטאית היה מאוד שונה בנוף, אפילו בגדר האסור. אז העץ שמר את הסוד שלי במשך שנים.
שנים של אימונים, שנים של חוויות, שנים שבהם התחזקתי פיזית ומנטלית, שנים שבהם התמודדתי עם הפסדים ונהנתי מניצחונות.

למדתי לעבוד בקבוצה ולא לשכוח להסתכל על עצמי כיחידה ומיוחדת. שנים של קביעת מטרות והצבת יעדים, שמסייעים לי עד היום.
שנים של תחרויות, של אליפויות ישראל ואליפויות בחול.

שנים של חוסן והבנה אחת מאוד גדולה, שנחתה עלי כבר בגיל 16 – להפיץ את הדבר הזה בעולם. לפגוש כמה שיותר ילדים ולהזכיר להם שהם מסוגלים, שהם טובים כפי שהם ושאפילו השמיים הם לא הגבול.